אושא שוכנת בגליל התחתון המערבי, על רכס גבעות הקירטון הנמוכות אלונים-שפרעם, מצפון מזרח לעכו.
הישוב אושא (הכפר הערבי כונה הושא, הקיבוץ העכשווי נכתב אושה) שימש לאחת מתחנותיה של הסנהדרין בדור שלאחר החורבן (בבלי מסכת ראש השנה דף לא): "גלתה סנהדרין... מלשכת הגזית לחנות, ומחנות לירושלים, ומירושלים ליבנה, ומיבנה לאושא, ומאושא ליבנה, ומיבנה לאושא, ומאושא לשפרעם, ומשפרעם לבית שערים, ומבית שערים לצפורי, ומצפורי לטבריא".
כאן באושא פעל בדור שאחרי מרד בר כוכבא התנא ר' יהודה בן בבא, וכאן הסמיך את תלמידיו כמסופר בגמרא (בבלי מסכת ע"ז דף ח', וסנהדרין דף יד'): "אמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב ורבי יהודה בן בבא שמו, שאלמלא הוא נשתכחו דיני קנסות מישראל... שגזרה מלכות הרשעה גזרה, כל הסומך יהרג, וכל הנסמך יהרג, ועיר שסומכין בה תחרב, ותחום שסומכין בו יעקר. מה עשה רבי יהודה בן בבא, הלך וישב בין שני הרים גדולים ובין שתי עיירות גדולות בין ב' תחומי שבת בין אושא לשפרעם, וסמך שם חמשה זקנים: ר"מ, ור' יהודה, ור' יוסי, ור"ש ורבי אלעזר בן שמוע. ורב אויא מוסיף אף רבי נחמיה. כיון שהכירו בהם אויבים אמר להם: בני רוצו. אמרו לו: רבי ואתה מה תהא עליך ? אמר להם: הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין. אמרו, לא זזו משם עד שנעצו לגופו ג' מאות לולניאות של ברזל, ועשאוהו לגופו ככברה".
דור זה של גזירות אדריינוס נקרא בפי חז"ל "דור השמד", מפני הגזירות ששררו בו, וטביעותיהן ניכרות בתוך רבים מאמרותיו של ר' יהודה בן בבא (ירושלמי מסכת יבמות פרק טז', סוטה פרק ט', בבלי מסכת ר"ה דף כא', מסכת יבמות דף קכב' ועוד).
על אישיותו מספרת הגמרא (ירושלמי מסכת סוטה פרק ט'): "תני, כל הזוגות שעמדו משמת משה ועד שעמד יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלים איפשר ליתן בהן דופי, עד שעמד ר' יהודה בן בבא אי איפשר ליתן בהן דופי. אמרו על רבי יהודה בן בבא שהיו כל מעשיו לשום שמים, אלא שגידל בהמה דקה, וכך היה מעשה. פעם אחת חלה ונכנסו הרופאים אצלו לבקרו, אמרו לו אין לך רפואה אלא חלב רותח. שהיה גונח. מה עשה, לקח עז וקשרה לכרעי מיטתו והיה יונק ממנה חלב רותח, בשעה שהיה גונח. וכשביקשו חכמים להיכנס אצלו, אמרו היאך אנו יכולין להיכנס והליסטים עמו בבית. ובשעת מיתתו אמר: אין בידי עון אלא זה שעברתי על דברי חביריי. וכמת דיקדקו חכמים על כל מעשיו ולא מצאו בידו אלא עון אותה העז בלבד".
מדרש חזית המכונה שיר השירים רבה הוא מן המדרשים המאוחרים, הוא מתאר מפגש מרתק בין חכמי אושא, שדרך לימודם בתורה הודו לאנשי הישוב שארחו אותם בו (שה"ש רבה פרשא ב פסקא טז): "בשלפי השמד נתכנסו רבותינו לאושא, ואלו הן: ר' יהודה ורבי נחמיה ר"מ ור' יוסי ורשב"י ור' אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי ור' אליעזר בן יעקב. שלחו אצל זקני הגליל ואמרו: כל מי שהוא למד יבא וילמד, וכל מי שאינו למד יבא וילמוד. נתכנסו ולמדו ועשו כל צרכיהון. כיון שהגיע זמנם להפטר, אמרו: מקום שנתקבלנו בתוכו אנו מניחים אותו ריקם. חלקו כבוד לר' יהודה שהיה בן עיר ולא שהיה גדול מהם בתורה אלא מקומו של אדם הוא מכבדו.
נכנס ר' יהודה ודרש: (שמות לג) "ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה", נאמר כאן "הרחק" ונאמר להלן (יהושע ג) "אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה במדה", מה רחוק שנאמר כאן אלפים אמה, אף הרחק האמור להלן אלפים אמה. והיה כל מבקש משה אין כתיב כאן אלא מבקש ה', מכאן למדנו שכל מי שמקבל פני חברים כאלו מקבל פני שכינה, ואתם אחינו רבותינו גדולי התורה מי שנצטער בכם עשרה מיל או עשרים או שלשים או ארבעים כדי לשמוע דברי תורה על אחת כמה וכמה שאין הקב"ה מקפח שכרכם בזה ובבא.
נכנס ר' נחמיה ודרש: (דברים כג) "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'", תני, שתי אומות גדולות פרשו מלבא בקהל ה', למה ? (דברים כג) "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים", וכי צריכין היו ישראל באותה שעה, והלא כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היה הבאר עולה להם והמן יורד להם והשלו מצוי להם וענני כבוד מקיפין אותם ועמוד ענן נוסע לפניהם, ואת אמר "אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים? ואמר ר' אלעזר: דרך ארץ הוא שהבא מן הדרך מקדמין לו במאכל ומשתה, בא וראה מה פרע להם הקב"ה לאלו שתי אומות, כתיב בתורה "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' ", ואתם בני אושא שקדמתם רבותינו במאכלכם ומשקיכם ומטותיכם, הקב"ה יפרע לכם שכר טוב.
נכנס רבי מאיר ודרש: (מלכים א יג) "ונביא אחד זקן יושב בבית אל", ואיזה זה? זה אמציה כהן בית אל. אמר לו ר' יוסי: מאיר פתפותי בצים יש כאן, איזה זה, זה יונתן בן גרשם בן משה, הה"ד (שופטים יח) "ויהונתן בן גרשם בן מנשה", נון תלויה במנשה, זכה - בן משה, ואם לאו - בן מנשה... והלא דברים קל וחומר, ומה אם זה שכיחש בו והאכילהו לחם כזבים זכה ששרתה עליו רוח הקדש, אתם אחינו בני אושא שקבלתם רבותינו במאכל אמת ומשתה ומטה, עאכ"ו שישלם לכם הקב"ה שכר טוב.
נכנס רבי יוסי ודרש: (שמואל ב ו) "וישב ארון ה' בית עובד אדום הגתי וגו' ", (שם) "ויגד למלך דוד לאמר ברך ה' את בית עובד אדום ואת כל אשר לו", באיזו זכות? בעבור ארון האלהים, ובמה ברכו? בבנים, הה"ד (דברי הימים א כו) "עמיאל הששי יששכר השביעי", וכן הוא אומר: (דברי הימים א כו) "כל אלה מבני עובד אדום המה ובניהם". אמרו: שמנה בנים היו לו ושמנה כלות היו לו וכל חדא מנהון הות ילדת תרין בכל ירחא, הא כיצד? טמאה שבעה וטהורה שבעה והיא יולדת, טמאה שבעה וטהורה שבעה והיא יולדת, שיתא עשר בכל ירח, תלתא ירחין הא ארבעין ותמניא, ושיתא דידיה הא חמשין וארבעה ותמניתהון הא שתין ותרתין, הלא הוא דכתיב (שם) "ששים ושנים לעובד אדום". חבריא בעון קומי ר' יוחנן, אמרו ליה: מהו דין דכתיב "פעולתי השמיני"? אמר להם: על ידי שפעל פעולה גדולה בתורה, ומה פעל בתורה שהיה מדליק לפני הארון נר אחד שחרית ונר אחד בין הערבים, והרי דברים ק"ו ומה ארון הא·להים שאינו אוכל ושותה ומדבר אלא שהיו בו שני לוחות אבנים והדליק בו נר אחד זכה להתברך בכבודו, ואתם אחינו בני אושא עאכ"ו.
נכנס ר' שמעון בן יוחאי ודרש: (מלכים ב ד) "ויהי היום ויעבר אלישע אל שונם, ושם אשה גדולה ותחזק בו לאכל לחם", אמר לו ר' יהודה ברבי סימון: על ידי שכתב "ותחזק בו לאכל לחם" זכתה להחיות את בנה. רבי יודן בשם רבי זעירא ור' יוחנן בשם רשב"י אמרו: גדולה היא הפרנסה שגורמת לתחיית המתים לבא שלא בעונתה, צרפית ע"י שהאכילה את אליהו זכתה להחיות את בנה, שונמית על ידי שהאכילה את אלישע זכתה להחיות את בנה. א"ר יהודה בר' אלעאי: אפילו נרות אפילו פתילות היה אליהו מעביר ממקום למקום כדי שלא יטריח לכל בריה. ר' יהודה בר' סימון אמר: וכי משלה אכל והלא היא והוא משלו אכלו, דכתיב (מלכים א יז) "ותאכל היא והוא", הוא והיא כתיב, אלא ע"י שקבלה אותו בסבר פנים יפות ושמשתו זכתה להחיות את בנה, ואתם בני אושא גומלי החסד עאכ"ו.
נכנס ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי ודרש: (שמואל א טו) "ויאמר שאול אל הקיני לכו סורו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו, ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים", וכתיב עם כל ישראל עשה יתרו חסד. והלא לא עשה אלא עם משה בלבד? אמר רבי אלעזר: יתרו ודאי עשה חסד עם משה הה"ד (שמות ב) "קראן לו ויאכל לחם". אמר ר' סימון: אין הוא כן, אלא בשכרו האכילו דכתיב (שם) "וגם דלה דלה לנו". ר' יהודה ורבי נחמיה ורבנן, רבי יהודה אמר דלה לנו ולאבותינו, ר' נחמיה אמר דלה לנו ולרועים, ורבנן אמרי דלה לנו בזכות אבותינו, דלה לרועים בשביל להטיל שלום ביניהם, ואת אמרת עם כל ישראל עשה חסד? אלא ללמדך שכל מי שעושה חסד עם אחד מגדולי ישראל מעלין לו כאלו עשה עם כל ישראל, ואתם אחינו בני אושא על אחת כמה וכמה.
נכנס רבי אליעזר בן יעקב ודרש: (דברים כז) "וידבר משה והכהנים והלוים אל כל ישראל לאמר, הסכת ושמע ישראל היום הזה נהייתה לעם", וכי היום קבלו התורה, והלא כבר ארבעים שנה שקבלו את התורה ואת אמרת היום הזה? אלא מלמד כיון ששנה להם משה את התורה וקבלוה בסבר פנים יפות העלה להם הכתוב כאלו קבלוה היום מהר סיני, לכך נאמר "היום הזה נהייתה לעם לה' אלהיך", ואתם אחינו בני אושא שקבלתם רבותינו בסבר פנים יפות עאכ"ו.
תושבי אושה התפרנסו מחקלאות, במקום נתגלו גת ובית בד, ומעשיית מחצלות (בבלי מסכת סוכה דף כ).
עוד פעלו באושא ר' יוחנן בן ברוקה ורשב"ג (בבלי מסכת ראש השנה דף לב), ובדור מאוחר יותר ר' אלעזר בר רבי צדוק, ר' יאשיה ור' יוסי בר חנינא (בבלי מסכת כתובות דף נ) "אשכחיה רב יצחק בר יוסף לר' אבהו דהוה קאי באוכלוסא דאושא, אמר ליה: מאן מרה דשמעתא דאושא? אמר ליה רבי יוסי בר חנינא. תנא מיניה ארבעין זימנין ודמי ליה כמאן דמנחא ליה בכיסתיה".
הייתה זו תקופה של מעבר, מעבר הישוב מיהודה לגליל, מעבר משלטון לגלות ועוד. תקופה זו מחייבת מנהיגות מחדשת ומשמרת כאחד. כאמור לעיל, באושא שכנה הסנהדרין ובה קידשו את החודש ועיברו את השנה (ירושלמי מסכת ראש השנה פרקים ב-ג, מסכת נדרים פרק ו ומסכת סנהדרין פרק א, בבלי מסכת ראש השנה דף כב). מתקופה זו נותרו לנו כמה וכמה תקנות, חלקן בנושאי טומאה וטהרה, חלקן מנושאי משפחה ונישואין.
הנה כמה מהן:
(בבלי מסכת כתובות דפים מט-נ): "אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש משום רבי יהודה בר חנינא: באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים.
אמר רב יצחק: באושא התקינו שיהא אדם מתגלגל עם בנו עד שתים עשרה שנה, מכאן ואילך יורד עמו לחייו.
אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש: באושא התקינו הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו נזונים מהם.
א"ר אילעא: באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש.
אמר רבי יוסי בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות".
(תוספתא שביעית פרק ד): "מעשה בר' עקיבה שלקט אתרוג באחד בשבט ונהג בו כדברי ב"ש וכדברי ב"ה, ר' יוסי בר"י אומר כדברי רבן גמליאל וכדברי ר"א [בר יוסי אבטליס], העיד משום חמשה זקנים שאתרוג כשעת לקיטתו למעשר, ורבותינו נמנו עליו באושא שאתרוג כשעת לקיטתו למעשר ולביעור".
(ירושלמי מסכת מועד קטן פרק ג): "רבי יעקב בר אביי בשם רב ששת: נמנו באושא שלא לנדות זקן".
(ירושלמי מסכת כתובות פרק ד): "ר' שמעון בן לקיש בשם רבי יודה בר חנינה: נמנו באושא במקפיד את הזקן והכהו ינתן לו בושתו שלם. מעשה באחד שהקפיד את הזקן והכהו, ונתן לו בשתו משלם".
בשנת תק"א (1741) הגיע ר' חיים בן עטר האור החיים זצ"ל לארץ ישראל וחי בעכו, שנה לאחר מכן בשנת תק"ב עלה לירושלים. עוד בהיותו בעכו סייר האור החיים בצפון והעלה את רשמיו באגרות ששלח למקורביו בחו"ל, באחת מהן הוא מספר שבר"ח חשון תק"ב הגיע לאושא: "ועלינו אל אושה ומצאנו אותה חרבה בעו"ה, ואפילו אומות העולם מעט מזער. והראו אותנו מקום ישיבת סנהדרין גדולה כשגלו שם, וקראו לו מקום השכינה".
ברבות השנים חרבה אושא, אך לפני כמה וחמישים שנה התיישבו במקום פליטים שהיגרו מאלגיר ללבנון בעקבות המרד נגד הצרפתים, ומשם הגיעו לא"י ע"י הטורקים שפעלו ליישובם מחדש.
הפליטים הקימו שני כפרים, הושא ששימר את השם הקדום ואל כסאייר. במהלך קרבות מלחמת העצמאות נכבש המקום ע"י חטיבת כרמלי בחודש ניסן תש"ח ותושביו נמלטו צפונה לשפרעם. הכפר נהרס למעט קבר שייח' שנותר במקום.
בשנת תרצ"ז (1937) הוקם קיבוץ אושה ממערב לאושא, והוא מהוה חלק מגוש זבולון הכולל את כפר המכבי ורמת יוחנן.
בשטח אושא לא נערכו חפירות ארכיאלוגיות מסודרות, ניתן לצפות רק במה שגלוי על פני השטח
בשנת תשס"ו (2006) קמו תלמידי שכבה ו' בבית הספר "ניצני זבולון" והחליטו לאמץ את האתר. נסללה דרך (בימות החורף כשהצמחיה גבוהה קשה לראותה אולם היא קיימת. הוצב שילוט מתאים והאתר נפתח לביקורים.
השטח מוכרז כגן לאומי "גוש אלונים", ואסור לפגוע בממצאים שבו.