הר הארבל ניצב בנקודה שלטת בגליל התחתון, עובדה זו והקושי להגיע למצוק גרמו לכך שלכל השנים הוקמו במקום מבצרים.

בימי הורדוס, התבצרו מתנגדיו במקום והוא דיכא את המרידה בערמומיות אכזריות כמתואר בספר מלחמות היהודים ברומאים א – פרק ט"ז: "האלה נמצאו בצלעות הרים תלולים ומכל עבר לא יכול הצבא לגשת אליהן, הורדוס שלח ברצון את סילון מעליו ויצא להלחם בשוכני המערות. כי רק משעולים צרים ונפתלים הוליכו אל פי המערות, והסלע אשר מעבר פני המערות מלמעלה ירד אל תהום עמקה והיה זקוף על פי התהום. זמן רב לא ידע המלך לשית עצות בנפשו, כי נבצר ממנו להגיע עד המקום ההוא. ואחרי־כן מצא תחבולה מחכמה ומסכנה יחדו. הוא צוה לשלשל את בחורי צבאו בארונות (התלויים בחבלים) ולהציגם על פי המערות. והם שחטו את יושבי המערות עם טפם והשליכו אש על האנשים אשר אמרו לעמוד על נפשם. והורדוס רצה להציל אנשים אחדים ממות וצוה עליהם ביד שלוחיו לצאת אליו. אבל איש מיושבי המערות לא נעתר לדבריו ולא הסגיר את נפשו בידי הורדוס, ואלה אשר נתפשו בעל כרחם בחרו במות מחיי שבי. גם נמצא שם זקן אחד, אשר אטם אזניו מצעקות אשתו ושבעת בניו, בחלותם את פניו לתת להם כי יצאו בברית שלום, והמית את כולם, וכן עשה את הדבר: הוא צוה עליהם לצאת אחד אחד ועמד על פי המערה והמית כפעם בפעם את הבן היוצא משם. הורדוס ראה את הדבר מרחוק ורחמיו נכמרו אליהם מאד, הוא פרש את יד ימינו מול הזקן והשביע אותו לחמול על נפשות בניו. אבל הזקן לא שעה אל דבריו, רק חרף וגדף את הורדום, כי הוא בן חשכים, והמית את אשתו על הבנים, ואחרי־כן השליך את החללים אל התהום וקפץ בעצמו שמה"

בימי התורכים, שליט צפת הקים במקום מצודה גדולה ששלטה על האיזור ושרידי קיימים בצלע ההר עד היום.

באיזור הארבל כנראה חי ניתאי הארבלי, תנא מתקופת הזוגות המפורסם באמירה "הרחק משכן רע, ואל תתחבר לרשע, ואל תתיאש מן הפורענות"