מלחת עברונה נקראת ע"ש אחת מתחנות בני ישראל בדרכם ממצרים לארץ ישראל.

בני ישראל הלכו במדבר סיני עד קצה ים סוף, ושם פנו מזרחה לסוב את ארץ אדום. חלק מהתחנות המוזכרות בסדר המסעות הן באזור הערבה סביב אילת של ימינו, וכך נאמר בתורה (במדבר לג): "וַיִּסְעוּ מֵחֹר הַגִּדְגָּד וַיַּחֲנוּ בְּיָטְבָתָה. וַיִּסְעוּ מִיָּטְבָתָה וַיַּחֲנוּ בְּעַבְרֹנָה. וַיִּסְעוּ מֵעַבְרֹנָה וַיַּחֲנוּ בְּעֶצְיֹן גָּבֶר. וַיִּסְעוּ מֵעֶצְיֹן גָּבֶר וַיַּחֲנוּ בְמִדְבַּר צִן הִוא קָדֵשׁ. וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם". זיהוי המקומות המדוייק אינו ידוע לנו, אך הבקעה הצפונית לאילת, בתוך השבר הסורי-אפריקני מכונה כיום בקעת עברונה.

צידה המזרחי של הבקעה נקרא "מלחה". מלחה זו אדמה שיש בה ריכוז גבוה של מלחים, מעל ומתחת לפני הקרקע, ויש בה מערכת צומח ייחודית לסוג זה של אדמה. ישנן מלחות רטובות לצד שפכי הנלחים לחוף הים התיכון כמו נעמן, קישון, עתלית ועוד, ומלחות יבשות לצד הנחלים הזורמים מזרחה, כמו סדום, תמר, יטבתה ועברונה.

החווה העתיקה שרידיה נותרו בשטח פעלה לפני כ 1400 שנה, גדלו בה חיטה ושעורה לצד עצי תמר, שקד, זית ואפרסק. מערכת ההשקיה שלה מכונה "פוגארות", זוהי שיטה שהייתה נהוגה באיראן והיא מתבססת על הובלת מים בתעלות תת-קרקעיות שמערכת פירים מלווה אותן. המים הובלו לבריכת אגירה וממנה לשטחים החקלאיים.

במרכז המלחה נבע מעיין מים מליחים ולצידו עצי שיטה סלילנית ושיחי ימלוח המסוגלים להתקיים ממים אלו. מעיין זה יבש עקב ירידת מי התהום וכיום הוא מתמלא מצינור.

דקלי הדום שבמרכז השמורה הם דקלים מסוג מצרי הגדלים בר באפריקה. כאן הם גדלים בשתי נקודות, סמוך למעבר גבול ערבה ובמלחת עברונה, זהו גבול תפוצתם הצפוני בעולם. העצים במרכז השטח המגודר הם נקביים ונושאים פירות, העצים מצפון לנו הם זכריים.

בשמורה עדר צבאיים קל רגלים וזאבים המסתובבים בעיקר בשעות הלילה.