קבי יהודה בן בבא היה מצדיקי דורו מאד והיתה חשובה לו ההמשכיות של סמיכת הרבנים.

וכשהטילו הרומאים גזירה של איסור לסמוך רבנים – כדי לקטוע את שרשרת היהדות – הוא פעל כנגדה ושילם על כך בחייו, ובצטרף בכך לעשרת הרוגי מלכות – וכך מספרת הגמרא במסכת סנהדרין:

"שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל, שכל הסומך – יהרג, וכל הנסמך – יהרג, ועיר שסומכין בה – תיחרב, ותחומין שסומכין בהן – יעקרו. מה עשה יהודה בן בבא? הלך וישב לו בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות, ובין שני תחומי שבת, בין אושא לשפרעם. וסמך שם חמשה זקנים, ואלו הן: רבי מאיר, ורבי יהודה, ורבי שמעון, ורבי יוסי, ורבי אלעזר בן שמוע. רב אויא מוסיף: אף רבי נחמיה. כיון שהכירו אויביהם בהן אמר להן: בניי, רוצו! אמרו לו: רבי, מה תהא עליך? – אמר להן: הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכים. אמרו: לא זזו משם עד שנעצו בו שלש מאות לונביאות של ברזל, ועשאוהו ככברה"

ועל שם מעשה הסמיכה שעלה בחייו של רבי יהודה בן בבא – נקראה הצומת הנמצאת בין אושא לשפרעם – צומת הסומך.