נחל הבשור הינו מהארוכים שבנחלי הנגב. ארכו כ 80 ק"מ ושטח אגן הניקוז שלו הינו 3,650 ק"מ. הנחל מהווה גבול טבעי-גיאולוגי בין שתי סביבות: הסביבה החולית-מדברית והסביבה הים-תיכונית, ואכן ניתן לראות את השונות בהרכבי הקרקע בין שתי גדות הנחל כאשר בגדה הצפונית ישנן גבעות לס וכורכר, ובגדה הדרומית קרקע חולית, הנחל בעצם מונע את התפשטות החולות לכיוון המדבר. כתוצאה מהרכב הקרקע הרך יצרו השטפונות בחלק מאפיק הנחל חריצים צרים הנקראים בתרונות.

במספר מקומות לאורך המסלול, נוכל לראות בצורה מאד ברורה את ההרכב הגיאולוגי של הקרקע, ואת השכבות ממנה היא בנויה.

במספר מקומות בתנ"ך מוזכרים ערים שנמצאות על גדות נחל הבשור :

בזמן חלוקת הארץ (יהושע פרק יט') מוזכר הישוב שרוחן, ששרידיו נמצאים על גדול הנחל, כאחת הערים בנחלת שבט שמעון: "ויצא הגורל השני לשמעון למטה בני שמעון למשפחותם, ויהי נחלתם בתוך נחלת יהודה. ויהי להם בנחלתם באר שבע ושבע ומולדה. וחצר שועל ובלה ועצם. ואלתולד ובתול וחרמה. וצקלג ובית המרכבות וחצר סוסה. ובית לבאות ושרוחן". ישוב זה מזוהה בתל פריעה שעל גדות הנחל.

סיפור הצלת העיר ציקלג ע"י דוד ואנשיו (שמואל א' פרק ל'): "ויהי בבוא דוד ואנשיו ציקלג ביום השלישי, ועמלקי פשטו אל נגב ואל צקלג, ויכו את צקלג וישרפו אותה באש. וישבו את הנשים אשר בה מקטן ועד גדול, לא המיתו איש וינהגו וילכו לדרכם. ויבא דוד ואנשיו אל העיר והנה שרופה באש, ונשיהם ובניהם ובנתיהם נשבו. וישא דוד והעם אשר אתו את קולם ויבכו עד אשר אין כח לבכות. ושתי נשי דוד נשבו, אחינעם היזרעלית ואביגיל אשת נבל הכרמלי. ותצר לדו מאד כי אמרו העם לסקלו כי מרה נפש כל העם איש על בנו ועל בנותיו, ויתחזק דוד בה' אלהיו. ויאמר דוד אל אביתר הכהן בן אחימלך הגישה לי האפוד, ויגד אביתר את האפוד אל דוד. וישאל דוד בה' לאמר ארדף אחרי הגדוד הזה האשגנו, ויאמר לו רדף כי השג תשיג והצל תציל. וילך דוד הוא ושש מאות איש אשר אתו ויבואו עד נחל הבשור, והנותרים עמדו. וירדף דוד הוא וארבע מאות איש, ויעמדו מאתים איש אשר פגרו מעבר את נחל הבשור".

באזור המורחב (נחל גרר) התיישבו האבות, אברהם ויצחק, בזמן היות הרעב בארץ.