המנורה הייתה אחד מכלי המשכן ובית המקדש. הציווי על עשייתה נמצא בפרק הפותח את פרשת המשכן (ספר שמות פרק כה) מיד אחרי הארון והשולחן.
המנורה ניצבה בצידו הדרומי של ה"קודש" לפני הפרוכת שהבדילה בינו לבין "קודש הקדשים". מולה בצפון ה"קודש" עמד השולחן, וממזרח לשניהם עמד מזבח הקטורת (להבדיל ממזבח הקרבנות שעמד בחוץ).
המנורה הפכה עם השנים לסמל יהודי מובהק, לדעתי בגלל תכונה מיוחדת שהוצמדה אליו והיא ה"חכמה". שמן הזית מסמל את החכמה, וכן מצינו בתלמוד (בבלי מסכת מנחות דף פה עמוד ב) על אנשי הישוב "תקוע, "אמר רבי יוחנן: מתוך שרגילין בשמן זית, חכמה מצויה בהן". ועוד נאמר בתלמוד (בבלי מסכת בבא בתרא דף כה עמוד ב) "אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין, וסימניך שלחן בצפון ומנורה בדרום. ורבי יהושע בן לוי אמר: לעולם ידרים, שמתוך שמתחכם מתעשר".
מציאת סמל המנורה באתר כלשהו משמשת סימן מובהק להיותו אתר יהודי. אימוץ הסמל מגן-דוד ע"י העולם היהודי הוא מאוחר בהרבה.
כיצד הייתה נראית מנורת המקדש? כלל לא ברור. בתורה מסופר עליה שהיא נעשית "מקשה", כלומר גוש-זהב שנחרט בו צורת מנורה. המדרשים מספרים שמשה רבינו כה התקשה בעשייתה, עד שאמר לו הקב"ה: זרוק את הזהב לאש והוא ייעשה מנורה מעצמו.

בעולם המחקר התורני קיימת מחלוקת סביב השאלה האם קני המנורה היו ישרים (אלכסוניים) או עגולים.
הטוענים שהם היו ישרים (בראשם ניצב הרבי הקודם מחב"ד), מסתמכים על דיוק בדברי רש"י בפירושו לספר שמות, ועל ציור בכתב ידו של הרמב"ם, ציור שאומת ע"י בנו רבי אברהם כמכוון. אולם כל המנורות שנמצאו מאז ומעולם, מזו שבשער טיטוס ועד זו שברובע ההרודיאני המסתתר מתחת לבתי הרובע היהודי, הם עגולים.
מה זה אומר? לא עלי להכריע. אגב, ישנה סבירות גבוהה לכך שהמנורה שמתוארת בשער טיטוס אינה המנורה המקורית אלא חיקוי שלה שהובל לרומי בידי גולי בבל, וההוכחות לכך רבות. נציין רק את עובדות היותה נשענת על בסיס ולא על שלשה רגלים (ראו למשל את המנורה של בית הכנסת "שלום על ישראל" שביריחו), וכן על ציורי הדרקונים שעל בסיסה.
מנורת המקדש הייתה בעלת שבעה קנים, חנוכיית חג החנוכה שהיא בעלת שמונה קנים היא בעצם תולדה של המנורה המקורית, בהיות חג זה נחגג לזכר שיקום אותה מנורה ע"י החשמונאים.

מנורת המקדש משמשת מצע לחזיון נבואי שמתואר בספר זכריה (פרקים ג-ד) בו נדרשים מנהיגי שיבת ציון הרוחני (יהושע הכהן הגדול) והמנהלי (זרובבל) לשלב ידים בהנהגתם, וכה נאמר שם: "וַיָּשָׁב, הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי; וַיְעִירֵנִי, כְּאִישׁ אֲשֶׁר יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ. וַיֹּאמֶר אֵלַי, מָה אַתָּה רֹאֶה; וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ, וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ, שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת, לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ. וּשְׁנַיִם זֵיתִים, עָלֶיהָ:  אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה, וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ. וָאַעַן, וָאֹמַר, אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, לֵאמֹר:  מָה אֵלֶּה, אֲדֹנִי. וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, וַיֹּאמֶר אֵלַי, הֲלוֹא יָדַעְתָּ, מָה הֵמָּה אֵלֶּה; וָאֹמַר, לֹא אֲדֹנִי. וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי, לֵאמֹר, זֶה דְּבַר ה', אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר:  לֹא בְחַיִל, וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי, אָמַר ה' צְבָאוֹת. מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל, לְמִישֹׁר; וְהוֹצִיא, אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה, תְּשֻׁאוֹת, חֵן חֵן לָהּ.
וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר.  יְדֵי זְרֻבָּבֶל, יִסְּדוּ הַבַּיִת הַזֶּה וְיָדָיו תְּבַצַּעְנָה; וְיָדַעְתָּ, כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. כִּי מִי בַז, לְיוֹם קְטַנּוֹת, וְשָׂמְחוּ וְרָאוּ אֶת הָאֶבֶן הַבְּדִיל בְּיַד זְרֻבָּבֶל, שִׁבְעָה אֵלֶּה; עֵינֵי ה', הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ. וָאַעַן, וָאֹמַר אֵלָיו: מַה שְּׁנֵי הַזֵּיתִים הָאֵלֶּה, עַל יְמִין הַמְּנוֹרָה וְעַל שְׂמֹאולָהּ. וָאַעַן שֵׁנִית, וָאֹמַר אֵלָיו:  מַה שְׁתֵּי שִׁבְּלֵי הַזֵּיתִים, אֲשֶׁר בְּיַד שְׁנֵי צַנְתְּרוֹת הַזָּהָב, הַמְרִיקִים מֵעֲלֵיהֶם, הַזָּהָב. וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר, הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה אֵלֶּה; וָאֹמַר, לֹא אֲדֹנִי.  וַיֹּאמֶר, אֵלֶּה שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר, הָעֹמְדִים, עַל אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ".
מתוך פרק זה רגילים לצטט את המשפט "לא בכח ולא בחיל כי אם ברוחי", אולם המעיין בפרק יווכח שמדובר בחצי אמת, שהרי המסר העולה ממנו הוא שילוב הכח עם הרוח.