בית המוטור

בית משאבה זה נבנה בשנת תר"ע (1910) עבור חוות כנרת, תחילה גרו בו שלשת המייסדים של החווה והשתמשו במים שנשאבו מהירדן להשקיית ירקות.

משנת תרע"ג במשך כ 10 שנים, גרו בכמה מחדריו אחדים מתימני כנרת ובראשם הרב דוד בן ישראל צאירי ז"ל ששימש רב הקבוצה התימנית.

המשאבה פעלה עד שנת תרפ"ח (1928) ומאז עמד המבנה בשממונו עד ששופץ והפכה למוזיאון.

מצפון לבית המוטור, בין עצי התמר, בריכות לגידול דגים.

שביל ישראל חוצה את הבריכות במרכזן, נלך עליו עד שנגיע לעמוד אבן ועליו הכתובת "פ"נ בובה". בובה היא האתון של קבוצת כנרת, כה אהובה היתה עד שהקימו מצבה על קברה. זה מזכיר מעשה שמופיע במדרש על כלב שהציל את בעליו מלאשתות חלב ששתה ממנו נחש, במות הכלב בנו מצבה על קברו לאות הכרת הטוב. "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי טז ז)… ר' מאיר אומר זה הכלב, רעייה חלבון חלב, אתא חיויא ואכל מינה, חמתיה כלבא, יתבון למיכול שרי נבח בהון ולא אתבוננון, לסופא קם ואכל מינה ומית, וקברוניה ועבדון לה נפש, ועד כדון היא מתקריה נפש דכלבא" (פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא יא – ויהי בשלח אות א', אך בירושלמי תרומות פרק ח' לא מופיע משפט הסיום שקברו את הכלב ובנו מצבה על קברו).

כנרת

הרב דוד צאירי, או בכינויו "מורי דוד אל שריעה" (הדיין), הוא מנהיגה של עליית יהודי תימן (שתי קבוצות) שהתרחשה בשנים 1910-1 (תר"ע-א) ונחשבת כחלק מהעליה השניה.

העליה הראשונה מתימן החלה כבר בשנת 1882 (תרמ"ב), ונודעה בשם "אעלה בתמר", היא התרחשה על רקע השמועות (שהיו מוקדמות מידי) כי רוטשילד החל לרכוש אדמות בארץ ישראל וליישב בהן יהודים. העליה השניה של השנים 1910-1 התעוררה על ידי שליח המוסדות המיישבים בשם אליעזר שמואלי שנסע לתימן כמה פעמים ועורר את היהודים שבה לעלות ארצה. מטרת שליחותו הייתה להביא הנה עובדים שיחליפו את הפועלים הערבים, אולם עובדה זו כמובן לא נאמרה להם. העובדה כי הן תימן והן ארץ ישראל שכנו בגבולות האימפריה העות'מאנית הקלה על העליה, אך המניע שלהם היה דתי ולאומי גם יחד.

העולים שהגיעו ארצה בדרך הים ליפו וממנה לחיפה, לא התקבלו בזרועות פתוחות, תחילה שכנו בתנאים מחפירים בבית כנסת חיפאי, ממנו עברו לחדרה, אך גם שם היו התנאים בלתי נסבלים, ועל כן הם נענו להצעתם של מתיישבי כנרת ועקרו לאזור זה.

חלקם התיישבו ביבנאל ורובם שתקעו בסמוך לחוות כנרת, בבית המוטור שבתחתיתו פעלה המשאבה ששאבה את מי האגם להשקיית השדות של כנרת. יש לזכור כי קבוצת כנרת קמה כקבוצה רק בשנת 1913 ואפילו דגניה עדין הייתה בחיתוליה.

התימנים לא היו עובדי אדמה מנעוריהם, בארץ מוצאם עסקו לרוב בעבודת כפים ויצירה, כמו צורפות ופחחות. כאמור לעיל, לארץ הם הובאו כתחליף לפועלים הערביים, והם מתוך רגש לאומי ודתי הסכימו לעסוק בעבודות קרקע קשות ומסוכנות.

התנאים בבית המוטור לא היו קלים. בקומה העליונה גר הרב צאירי שהיה אז בן 48 ושימש כמנהיג הקבוצה, ובקומה התחתונה ובחמש חושות שעל ידה גרו כמה משפחות בצפיפות איומה. אך לא התנאים הפיזיים בלבד הקשו על הקבוצה כי אם בעיקר הניכור ותחושת הזרות.

הרב צאירי שימש מנהיג הקבוצה אף בהיותה בכנרת. הוא ניהל את חיי הדת היומיומיים, והתעקש על קיום מנין לתפילת שחרית לפני צאתם לעבודה. לשם כך ביקש לצרף משפחות נוספות מעולי תימן אך אנשי כנרת סירבו. עד כדי כך היה גדול הניכור שכשרבים מן העולים נפטרו כתוצאה מהקדחת ומחלת המלריה שפקדו באותה עת את המתיישבים אשר עסקו בייבוש הביצות, סרבו אנשי כנרת לקוברם יחדיו בבית הקברות והקצו להם חלקה נפרדת.

שתי בנות – יעל ושושנה נולדו לרב צאירי בהיותו בכנרת, שתיהן ובן נוסף בשם שלמה, נפטרו ונקברו בכנרת. הרב צאירי נותר עם אשתו חסרי צאצאים.

בסופו של דבר נוצרו קרעים שחייבו את עזיבת תימני כנרת, ובשנת 1930 (תר"צ) הם עקרו לכפר מרמורק שהוקם עבורם בסמוך לעיר רחובות, כפר מרמורק סופח עם השנים לעיר והפך לאחת משכונותיה.

למעשה, מונצחים תימני כנרת בבית המוטור, אך עד ימינו אלה נאבקים צאצאיהם על ההכרה הממסדית בהם, בפועלם ובשטחי קרקע שלטענתם נלקח מהם שלא כדין.

כביש טורקי

הכביש נסלל במקור ע"י הטורקים, אך נסלל מחדש ע"י הבריטים. שימו לשיטת הסלילה שנקראת "סולינג". שולי הכביש עשויים אבן גדולה המשוקעת לעומק של עד 40 ס"מ, וביניהם אבני חצץ כבושות.

סלילה זו נועדה למנוע את שקיעת הכרכרות בבוץ.

יוסף זלצמן הי"ד 

נולד בפולין בשנת תר"ן (1890) היה בין מייסדי "פועלי ציון", ששמו ‏את הדגש בעלייה לארץ לשם הגשמה עצמית. באחת האסיפות נעצר על ידי ‏המשטרה הצאריסטית ואחרי חודשי מאסר ארוכים הוגלה לסיביר. משם ערק ‏ובתרס"ז (1907) עלה לארץ.‏

עבד בפתח תקוה, אחר כך עבר לחדרה משם עבר לחוות ‏כנרת. בתרע"א (1911) חזר לוארשה להתייצב ‏לצבא, כדי לפטור את הוריו מתשלום קנס. תכנן לערוק ולשוב ארצה, ‏אך בינתיים שוחרר מהצבא בגלל איבוד אצבע בתאונת אימונים.‏

עם שובו ארצה עבד בסג'רה (אילניה של ימינו בגליל התחתון). משם עבר לכפר אוריה שבאזור בית שמש. היה בין שלשה עשר החברים שבאו לכנרת והניחו את היסוד ‏לקבוצה ביום ב' חשוון תרע"ד.‏ על המצבה נכתב: "נרצח ביום ב' כ"ד מרחשוון שנת את"תמ"ה לגלותינו, בן כ"ו שנים". זלצמן נרצח בשנת תרע"ג (1913), השנה שכתובה על מצבתו מציינת 1845 שנים מחורבן הבית השני, שיטת תיארוך שהנהיג אליעזר בן יהודה, ואומצה ע"י בני העליה השניה.

גן בנציון

בשנת תרצ"ג (1933) נסע יצא ישראלי לעיראק ע"מ להביא חוטרים לשתילת עצי תמר. היתה זו משימה מסוכנת מכיון שעיראק שמרה על התמרים שהיוו מוצר שכוחו רב בכלכלה הלאומית.

התמרים ניטעו על חוף הכנרת וצאצאיהם הופצו לכל רחבי הארץ. בהמשך נסע ישראלי עוד שבע פעמים לעיראק מצרים ואיראן ע"מ להביא חוטרי דקל. מסעות אלו נוצלו לקשר עם קהילות ישראל והבאתם ארצה. בשלב מסויים התנערו ראשי הישוב ממסעות מסוכנים אלו, אך ישראלי נותר עיקש בדרכו והבריח ארצה אלפי חוטרים ממצרים ועשרות אלפים מאיראן.

המוביל המלוח

תעלת מים (חלקה זורם בתוך צינור) שנועדה להעביר אל הירדן הדרומי את מי המעיינות המליחים שנובעים בצפון הכינרת, כדי למנוע את המלחת מי האגם.

התעלה יוצאת מאזור כפר נחום ועוברת לאורך כביש 90 עד הנה.

ביתניה תחתית

חוות גידולים ונסיונות חקלאיים שהוקמה במקום זה בשנת תרע"ב (1912), במאורעות תרפ"ו הוקם בית הביטחון. מספר קבוצות וישובים החלו את דרכם בחווה זו, ביניהם מושב הזורעים, קיבוץ אלומות ועוד.

בשנת תר"ף (1920) הועבר מרכז הכובד להר שמעלינו, שם הוקמה ביתניה עילית שהיוותה חממה ליסוד קיבוצים רבים, הם מונצחים באנדרטה מיוחדת שמוצבת במקום, ונשקפת על פני העמק בו החל הרעיון השיתופי לקרום עור וגידים.

כיום פועל במקום זה אתר מרכבות הירדן, המציע סיורי סוסים וכרכרות בסביבה.

קבר שמעון הצדיק

קברו של אחד מסוסי חוות "מרכבות הירדן", הסמוכה. הסוס נפח את נשמתו באמצע המסע, ובעליו החליט לקוברו כאן. רבים רבים נופלים בפח ונושאים תפילה ליד המצבה. מפה לאוזן עוברת השמועה שיש הזוכים לישועות גדולות בזכות אמונה תמימה זו.

סרקופג

ארון קבורה קדום שנמצא באזור.

המקום משמש אתר זכרון לאחד מתושבי דגניה שעסק בגידול התמר, שכה מאפיין את הסביבה.

אום ג'וני

אתר הנצחה לקבוצת דגניה, הראשונה מבין הקבוצות הוקמה במקום זה בכ"ה תשרי תרע"א (1911). מקובל לומר שדגניה (א') היא הקיבוץ הראשון, אולם יש חולקים וטוענים שהיא היתה "קבוצה" ואילו הקיבוץ הראשון הוא בית אלפא שנוסד 12 שנה אחריו.

בין כן ובין כך, אום ג'וני נקבע כמרכז ההנצחה לכל 266 הקבוצות והקיבוצים, רובם המוחלט עברו מאז הליכי שינוי ותמורה ואינם ע  דשיתופיים כבחזונם של המיסדים.

חכם בן המקום מוזכר בתלמוד הירושלמי (שבת פרק ב' הלכה ו'): "רבי יוסה בריה דרבי תנחום דכפר אגין…" ומסכת בבא בתרא (פרק ה' הלכה א'): "רבי תנחום דכפר גון". רבי תנחום עצמו מופיע בש"ס כמאה וארבעים פעמים.

לאחר תשע שנים הוקמה דגניה ב' הסמוכה, הקיבוץ השלישי שהוקם שנה אחריו אמו רהיה להיקרא דגניה ג', אך לבסוף נקרא בית זרע.

הטנק הסורי

טנק סורי שהשתתף בפלישה של מלחמת העצמאות.

הטנק נעצר לאחר שנפגע מפצצה מסוג פיא"ט שנורתה ע"י חיילי חטיבת גולני ובקבוק מולוטוב שזרק אחד ממגיני דגניה.

חצר הראשונים ובית גורדון

מוזיאון המציג תערוכות ארכיאלוגיה, טבע ופוחלצים. לפרטים כנסו לכאן.

סכר דגניה

הסכר הוקם במוצא הירדן מהכנרת, ע"י פנחס רוטנברג מייסד חברת החשמל ותחנת הכח בנהרים.

הסכר נועד לשמש את מערכת הטורבינות שהונעה מכח המפלים שנוצרו ע"י מערכת סכרים שהונחה על הירדן והירמוך.

כיום משמש הסכר למניעת זליגת מים מהכנרת אל הירדן.

לאחרונה הורם הסכר בחורף תשס"ו. מי יתן והוא יורם מידי שנה בגל עודף מים שיגיעו לכנרת.